1. בפניי גזר-דין שעניינו עבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "
החוק"), בקשר עם בנייה בלתי חוקית והשכרת מבנים לשימוש למטרת עסקים בקרקע חקלאית.
2. כתב האישום מתייחס ל- 13 נאשמים אשר הודו בכתב האישום, כמפורט להלן:
3. הנאשם 1, מר קונפורטי רמי, הינו בעל הזכויות במקרקעין נשוא כתב האישום והמצויה במושב כפר הנגיד (להלן: "
הנאשם 1"), ועושה שימוש בחלק מהמבנים בה, ואילו נאשמים 13-2 הינם משתמשים במקרקעין ומפעילים בהם עסקים כמפורט בכתב האישום. נאשם 1 הורשע ביום 8.7.09 ביחד עם נאשמים 2 ו- 3 ונאשמים 13-8 הורשעו אף הם, כולם על פי הודאתם. נאשמים 13-1 הורשעו בעבירות של שימוש חורג במקרקעין ללא היתר לפי סעיפים 145, 146, 156 ו- 204 (א)+(ב)+(ג) ביחד עם סעיף 253 לחוק, ואילו נאשם 1 הורשע בנוסף בעבירות של בניה ללא היתר לפי סעיף 208 לחוק, בעבירה של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק בכך שלא הפסיק שימוש חורג במבנה 16 נשוא צו במסגרת ת.פ. 4194/07 ובעבירה של אי קיום צו הריסה מנהלי במלואו ובמועדו, לפי סעיף 210 לחוק בכך שפירק רק חלק מהמבנה נשוא סעיף 8 (סככה) והוועדה המחוזית נאלצה לטפל בהשלמת ההריסה.
4. בהמשך לכך, ביום 3.5.11 הורשעו גם נאשמים 7-3 על ידי כבוד השופטת טויסטר על-פי הודאתם, בעבירות של שימוש חורג במקרקעין ללא היתר.
5. כמפורט בכתב האישום, הנאשם 1 אחראי לבנייה שבוצעה ללא היתר, כאשר המדובר במבנים רבים ובהיקף נרחב של כ- 5,000 מ"ר הכולל 23 מבנים אשר משמשים לתכלית עסקית ומסחרית כמפורט בסעיף 5 בכתב האישום ובהם: מבנה אסכורית בשטח של 496 מ"ר, מבנה אסכורית בשטח של 747 מ"ר, שתי מכולות בשטח כולל של 60 מ"ר, משטח בטון בשטח של 236 מ"ר, מבנה אסכורית בשטח של 75 מ"ר, מכולה בשטח של 30 מ"ר, סככה סגורה מאסכורית בשטח של 250 מ"ר, מכולה בשטח של 15 מ"ר, מכולה בשטח של 30 מ"ר, מבנה אסכורית בשטח של 435 מ"ר (נהרס על ידי הועדה לאחר שהנאשם 1 לא קיים צו שיפוטי שהורה על הריסתו), משטח חנייה מכורכר בשטח של 550 מ"ר, מבנה אסכורית בשטח של 5 מ"ר, מבנה קשיח מבלוקים בשטח של 100 מ"ר, משטח אספלט בשטח של 1,000 מ"ר, מבנה אסכורית בשטח של 300 מ"ר, מבנה אסכורית בשטח של 35 מ"ר, מבנה יביל בשטח של 30 מ"ר, מבנה אסכורית בשטח של 260 מ"ר, מבנה אסכורית בשטח של 170 מ"ר ומבנה אסכורית בשטח של 44 מ"ר, כאשר הנאשמים עושים במבנים אלה שימוש חורג ללא היתר כדין.
6. כאמור לעיל, נאשמים 3-1 ונאשמים 13-8 הורשעו על-ידי על פי הודאתם באמצעות בא-כוחם עו"ד בן-אור, ביום 8.7.09. באותו מועד הודה עו"ד בן-אור גם בשם נאשמים 7-4, ברם, אלה עתרו לאחר הרשעתם לאפשר להם לחזור בהם מהודאתם בטענה כי עו"ד בן אור לא ייצג אותם וממילא לא היה מוסמך להודות בשמם. בהחלטה מיום 23.1.11 אפשרתי לנאשמים לחזור בהם מהודאתם והדיון הועבר למותב אחר לצורך קביעת מועד חדש להוכחות, מאחר ובפני מותב זה לא נשמעו עוד תיקי עמ"ק.
7. התיק נקבע להוכחות ליום 3.5.11 בפני כבוד השופטת טויסטר, והנאשמים 7-4 הורשעו פעם נוספת על פי הודאתם בעבירות שיוחסו להם ועתרו להגיש טיעונים לעונש בכתב. מכאן גזר הדין המאוחד בעניינם של כל הנאשמים בתיק זה.
הטיעונים לעונש
8. נאשמים 3-1 ו- 13-8 טענו לעונש בפניי ואילו נאשמים 7-4 טענו לעונש בפני כבוד השופטת טויסטר.
בא-כוח המאשימה הצביע על החומרה הטמונה בעבירות שבהן הורשעו הנאשמים ועל גישת הפסיקה, לפיה יש להילחם בנגע הבנייה הבלתי-חוקית ולהחמיר את הענישה בגין עבירות אלו. בנוסף הצביע בא-כוח המאשימה על ההיקף הנרחב של הבניה הבלתי-חוקית, ששימשה במקרה זה לצורך ניהול עסקים של הנאשמים במקרקעין שייעודם חקלאי.
בנוסף נטען כי נאשם 1 הורשע אף בעבירה של אי קיום צווים של בית משפט, היינו ומכאן שיש לו הרשעה קודמת בעבירות על חוק התכנון והבנייה, וכי הנאשם לא הפסיק את השימוש החורג במקרקעין ולא הרס את המבנים, וכי לנאשמים 9 ו- 13 הרשעות קודמות בעבירות רכוש.
9. בנסיבות אלה, עתר בא-כוח המאשימה להטיל על הנאשמים עונשים חמורים ומרתיעים וכן קנסות מכבידים, לרבות עונשי מאסר בפועל. בא-כוח המאשימה עתר אף להטלת קנס יומי מקסימאלי ומרתיע בסך של 1400 ש"ח ליום בגין כל יום בו נעשה שימוש מסחרי, לפי סעיף 61(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "
חוק העונשין"), וזאת ממועד מתן הכרעת הדין ועד היום.
10. באי-כוח הנאשמים טענו כי אין לכלול בשטחי המבנה בגינם הואשמו הנאשמים את משטחי הבטון ואת הסככות שנהרסו על ידי הנאשם וכי השטח שבו נעשה שימוש על-ידי הנאשמים עומד על 2,140 מ"ר.
11. בא-כוח נאשם 1 טען כי מרשו ירש את המשק נשוא האישום מהוריו בשנת 1947 וכי עסק בחקלאות כל חייו, וכי החל משנת 1987 החל לעסוק בפיטום אווזים וכל המבנים נשוא האישום הוקמו בהיתר לטובת מטרה זו, למעט תוספות בנייה בהיקף קטן שהוספו על ידי אחד השוכרים ונהרסו. בעקבות פסיקת בג"ץ אשר אסרה את העיסוק בפיטום האווזים, נותר הנאשם ללא פרנסה ובשל כך עשה שימוש במבנים דנן לטובת אחסנה קלה. בהמשך לכך, נקלע הנאשם להליכי גירושין אשר החמירו את מצבו הכלכלי. עוד נטען כי הנאשם 1 נעדר עבר פלילי וכי העבירה בה הורשע בגין אי קיום צו, מתייחסת למבנה בשטח 100 מ"ר בלבד.
12. נאשם 3, מר מזרחי שרון, טען כי הוא מנהלה היחיד של נאשמת 2, וכי בשל מצבה הכלכלי הקשה של נאשמת זו, נקלע אף הוא למצב כלכלי קשה, וגם לכך יש ליתן משקל לעניין העונש.
13. נאשם 9, מר חדד איציק, טען כי הוא שכר את המבנה מהנאשם 1 כבר בתחילת שנת
2000, בעת ששוכרים רבים אחרים שכרו שטחים באותו אזור ובאותה עת למטרות דומות, וכי לא היה מודע לכך שהמדובר בעבירה פלילית. נאשמת 8 שהינה חברה בבעלותו נקלעה להליכי פירוק והוא עצמו מצוי בהליך של כינוס נכסים משנת 2007 ועד היום, וכעת עובד כשכיר. בשל כל אלה עתר הנאשם להתחשבות לעניין העונש.
14. נאשם 10, מר חדד שאול, אביו של נאשם 9, טען כי הוא השתמש בשטח מזערי בלבד של 15 מ"ר לצרכי משרד, ועבד כשכיר בהנהלת חשבונות עבור נאשם 9, ומכאן שאחריותו לעבירות מוגבלת. נאשם זה נעדר עבר פלילי ועתר להסתפק באי הרשעה.
15. נאשם 12, מר עמר דוד, טען כי סבר בטעות כי המחסן ששכר מהנאשם 1 מהווה חלק מ- 500 מ"ר המיועדים בדרך כלל לצרכי אחסון בכל נחלה שייעודה חקלאי. בנוסף טען כי בהסכם השכירות שנחתם בין הנאשם 1 לבין נאשמת 11 שבבעלותו, לא צוין כי ייעוד הקרקע הינו חקלאי בלבד, ומכל מקום, נאשם 1 הבטיח לו בעת שהוגש כתב האישום כי הטיפול בעניין מצוי באחריותו המלאה. נאשם 12 אף היפנה לנסיבותיו האישיות, לאמו החולה שהפכה לנכה סיעודית ולכך שנדרש להוצאות כספיות גבוהות לטיפול בה וכן נושא בהוצאות לימוד של ילדיו. כמו כן טען כי מצבה הכלכלי של הנאשמת 11 שבבעלותו עסקה בייבוא נעליים, אף הוא בכי רע.